שיפוצים, בעלי מקצוע, הריון, וכל מה שיכול להרוס זוגיות

כשהכרתי את גיא כבר הייתה לו דירה בתל אביב, כזאת שהוא ייחצן בעקביות, גם כי שיפץ בעצמו והיה גאה בה, וגם כדי למשוך את כל הבנות לחצר. איך שהוא התרשמתי שמדובר בדירת גג ליד הים, עם נוף לחוף בוגרשוב. בפועל עליתי לקומה רביעית בלי מעלית, עם דיקט המונח על שני רמקולים בתור שולחן, ספה שהכלבה עשתה בה חור גדול מספיק כדי לשכב בה, דלת שבורה בשירותים, נוף ל(נוף) לים וצו הריסה עומד בעירייה. היה קר אי אז בחורף 2003 ולא הייתה מיטה, היה רק מזרן על הרצפה. לילה אחד, כשהחתול השתין עליו, ישנו יחד על ספת KLIPPAN דו-מושבית שקנינו יחד. איך היה אפשר לסרב? מייד עברתי לגור איתו.

הכי וייב של "צוץ תראי, דירה משלנו" – צילום כפיר בולוטין יח"צ

זו פחות או יותר גם נקודת הפתיחה בהצגה "שיפוצים" של תיאטרון בית ליסין, אשר כתב וביים ארז דריגס (הפעם בלי נועה קולר). את הזוג משחקים מיה דגן (לא מהטיקטוק) ושלומי טפיארו (בלאדי מורי, מסתבר). הליהוק נראה קצת תמוה, היא בוייב דודתי והוא בוייב מוזיקאי-אמנותי. איך אני אמורה להאמין שבת 50 תמצא את החן דווקא בסטלן חתיך בן גג 30? התחושה עברה לי במהלך ההצגה וכשפתחתי ויקיפדיה מסתבר שבחיים יש ביניהם מקסימום 5 שנים הבדל, שזה גבירותיי חרא על החיים שלנו. אנחנו מזדקנות בעוד הם מתבגרים יפה, סאומאומו. מילא היה מקריח אבל יש לו גם בלורית שופעת.

אז בהצגה יש ביניהם רומן, אשר החל במהלך הקורונה, תופס תאוצה עם העובדה שהם קנו יחד דירה (?) והם מנסים לנצל את הביציות האחרונות שנותרו לדידי ולהפוך לזוג יציב בחיים האמיתיים. בדרך עומדת דירה מפורקת שבה שום דבר לא עובד. לא חשמל, לא אינסטלציה אבל גג דולף דווקא יש בשפע. אל הקקופוניה הזו מצטרפים "חביב ובניו" שהם אודי גוטשלק ואביעד בנטוב (אודי ואביעד) בתפקיד משושה של בעלי מקצוע. האחד בעל הבית והשני פועל ערבי ("כי כאשר מדברים ערבית זה מרגיע את הקליינטים, הם מרגישים שיש מי שעושה את העבודה").

הבמה משתנה תכופות כאשר השחקנים מזיזים קירות, שימוש מוצלח בתפאורה דינמית (פולינה אדמוב) שלא מרבים לראות בתיאטרון ישראלי. מניחה שדריגס למד את התנועה התיאטרלית הזאת מיבגני אריה ז"ל, במאי הבית האגדי של תיאטרון גשר. לרוב זה מוצלח, לעיתים זה מרגיש מיותר, אפילו אם האפקט טוב היה עדיף להשתמש בו במידה.

מידתיות היא גם תכונה שלא הייתה מזיקה למשחק של מיה דגן, החנה רובינא של הקומדיה הישראלית. כמו הדמות של רובינא ב"היהודים באים" הטריקים חוזרים על עצמם. עכשיו, דגן היא שחקנית קומית מוכשרת, למה היא צריכה לשחק דווקא עבור השורות האחרונות באולם? את ההצגה כמובן גונבים דמויות המשנה אודי ואביעד עם הומור פיזי משובח בואך פנטימימאי. זה נפלא ומרענן אבל בימוי מהודק יותר היה עובד גם בהקטנת הווליום, בכל זאת לא צריך להאכיל הכל בכפית.

אני בטוחה שזו הצגה שכיף לשחק בה. זה מזכיר לי החוויה לעבוד בהבימה (כפאנית, מהמילה פאה) מאחורי הקלעים של קומדיות מוגזמות כמו "39 המדרגות" עם קושניר ומושונוב או "החותנת" עם אדיר מילר ודבורה קידר. יכולתי לחיות את ההצגה גם בפעם החמישים, לדקלם את השורות ולהתפקע באותם המקומות. אי אפשר גם להימנע מהצחקות על הבמה. "הם צוחקים, הם צוחקים" אמרה הגברת מאחוריי כאילו דגה את הרגעים בהם השחקנים יוצאים מהדמות, כמו שרואים רק במופע, בשידור ישיר או בתיאטרון, זה באמת קורה עכשיו, מולך.

הקירות שזזים, החורים שנפערים והמיזנסצינות המשתנות מתארים את משחקי התפקידים, חידודם והחלפתם במערכות יחסים. אני מאוד מזדהה עם המטאפורה, הזוגיות שלנו היא שיפוץ מתמיד, שינוי ותנועה פנימה והחוצה מהתפקידים המסורתיים, מאלו שתפסנו לפני רגע. מי שמצליח להתחמק מהקורה שמתמוטטת, שורד. מי שמתגמש כדי לעבור מתחתיה גם נהנה. אנחנו עברנו מלא שיפוצים, פיזיים ומטאפוריים בחיים ושום דבר עדיין לא נגמר. מבחינתי, אחת החופשות הכי טובות שלנו הייתה פשוט אחר צהריים אחד באיקאה. ואם שורדים את איקאה, כידוע, אפשר לשרוד הכל.

ממליצה בקלות, ליחידים, לזוגות ולקבלני משנה.

לדף ההצגה "שיפוצים" בבית ליסין

מאת ובבימוי: ארז דריגס

תפאורה: פולינה אדמוב

תלבושות: ילנה קלריך

מוזיקה: רן בגנו

תאורה: קרן גרנק

תנועה: עמית זמיר

עוזרת במאי:מורן גבע

משתתפים: מיה דגן, שלומי טפיארו, אודי גוטשלק, אביעד בנטוב

צילום תמונה ראשית פיני סלוק – יח"צ

תגובה אחת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s