ביום חמישי בשבוע שעבר הצלחתי סוף סוף לקבוע תור בלשכה לדרכונים זמניים. לשכה אשר הוקמה בחופזה בעיר הקודש בני ברק, כדי לספק את הביקוש הגבוה והלא צפוי בכלל.

נותרו כ-4 שבועות עד הנסיעה המיוחלת (*על כך בהמשך) אך זה פרק זמן קצר מדי, לוח הזמנים שלהם עומד על 6 שבועות ל 32 דפים. דרכון זמני, לעומת זאת, ניתן בהנחת סוף עונה, בלשכה המדוברת (400 ש"ח למבוגר, 195 ש"ח לקטין ודרכון לשנתיים בלבד). כדי לקבוע תור תיאלצו גם כאן לרפרש בלי סוף באפליקציית myvisit אשר נבחרה על ידי מוסדות המדינה במכרז שבו ככל הנראה הדרישה היחידה הייתה שירות מתסכל ומזוכיסטי.

ובכן, התור המיוחל הגיע ביום חמישי בשעה 09:00 הכתובת היא מבצע קדש 64 בני ברק. בהגיעי למקום פספסתי את הפניה וצפיתי מרחוק בתחנת דלק ומיני מבני תעשייה מכוערים. לא יכול להיות שזה המקום, אמרתי לעצמי, וחיפשתי בגוגל. סניף של משרד הפנים בבני ברק שוכן ברחוב ז'בוטינסקי ולשם שמתי פעמיי כאשר אני כבר באיחור ניכר. זה לא היה שם. חזרתי למבצע קדש ונכנסתי לתחנת הדלק, כדי לגלות שלט קטן, ומקופל לתוך עצמו, עם חץ לכיוון קבוצת שקוביות ומבני פח לוהטים. החניה בסמוך לסניף רמי לוי, הכניסה מזכירה תור להופעה בפסטיבל ערד. ניתן להיכנס רק עם הודעת תור תקף להיום. רבים נופלים בשלב זה, כיוון שטעו באפליקציה או שהיא ביטלה להם תור, כי ככה בא לה.

בחלון בכניסה בודקים שיש ברשותך את כל הניירת: דרכון ישן, ספח תשלום ותמונות פספורט. בשלב הזה היה חסר לי רק ילד. חשבתי לחסוך לו את הסיפור אבל טעיתי, כדי להנפיק ולחדש דרכון יש להציג את כל המועמדים. באסה, דווקא תמונות פספורט שלו היו לי, את שלי התכוונתי לצלם במקום. זה קרה בתוך תא נשיקות כזה, עם וילון, אך ללא בן זוג לתמונות שטותיות. פני יצאו נפולות משהו, מתוך המחשבה שאצטרך לבקר כאן שוב, ופחד בעיניים מפני מה שעוד מצפה לי.

קיבלתי מספר ואות ונכנסתי פנימה למזגן. עוד אנשים קיבלו מספר ואות והמספרים שלהם רצו על המסך באקראיות מוחלטת. Z118, אחר כך Z69 ואז D משהו וגם K שקר כלשהו. שום הבנה לגבי השיטה או וודאות לגבי מתי יגיע תורי. שקעתי בסלולר והרמתי את הראש בכל פעם שקראו למספר שלא היה שלי. בינתיים זרמו ללשכה עשרות הורים עם תינוקות רכים, שזה עתה נולדו, עם עגלות מעוצבות וחיתולי טטרה המעטרים את צווארם וכתפיהם. הרגשתי זרם מלוח על פניי וכאב בלבבי. הצטערתי שלילי לא תזכה לדרכון משלה, אפילו לא זמני. חשבתי על כל החופשות שהיינו יכולים לצאת אליהן כשלילי ואוריאן רבים ביניהם באחורה של האוטו.

שכנה שישבה לידי על קצה כיסאה שיגעה אותי. נו למה התור שלנו לא מגיע? איך אפשר להבין משהו מהמספרים? היא כל הזמן נטפלה לעובדים ושאלה אותם מתי יגיע תורה אבל הם הבטיחו בחיוך שהמספרים יוצאים מהמחשב וכי תורה יגיע. בליבי שפטתי אותה על חוסר סבלנותה ואף הוספתי דעה קדומה על ישראלים.

בפעם המאה שהיא קמה לשאול, שמתי לב שעברה כבר שעה וחצי מאז שאני יושבת וגם המספר שלי טרם הגיע. הבנתי שאני לא מסוגלת כבר לבכות ולהתייפח מאחורי המסיכה ששמתי ליתר ביטחון. נזכרתי בתעודת הנכה שלי, תפסתי גם אני דייל מקומי והכרחתי אותו לקבל אותי עכשיו. השכנה התלוננתה שוב ורק אז בדקו ומצאו שמספרה חלף לפני יותר משעה. כך היה גם עם המספר שלי. לכי תביני. אצל הפקיד הלך מהר, שתי חתימות והבטחה: לקבל עוד היום דרכון זמני.

בשלב הבא ההמתנה כבר לא בפנים, במזגן. יש אופציה להמתין על כיסא כתר בתוך אוהל מאולתר שהטמפרטורות בו מזכירות סווט לודג' וסדנת ריברת'ינג. יש כמה מאוררים אך הם הופכים את המקום לחממה עם רוח חמה. אני בחרתי באופציה של האויר הפתוח. אלא שכאן האוייב היא השמש. מעט מהאוהל מטיל צל צר בשוליו ושם יושבים אנשי רוח, אשר מחכים למסמך המיוחל. הצטרפתי אליהם, בשלב זה באפיסת כוחות טוטאלית, מיובשת כרונית למרות שדאגתי לאספקת מים מהקולר ומיבבת בטלפון. השמש לא ריחמה. כל כמה דקות הצל הצטמצם אף יותר. כמו ערפדים המאויימים להישרף באור זזנו כולנו כמה סנטימטרים לאחור בכל פעם, מקווים שהצל לא ייעלם עד שהדפים יהודקו, והשם שלך יוקרא בהגיה לא נכונה, בידי הפקיד והמאבטחת שלו. כשהשמש כבר הגיעה לי לחזה קראו בשמי, ושמו בידי מסמך חדש ומבריק, ללא קמט או מדבקת ביטחון.

כל כך שמחתי לצאת משם, כמו שבחיים לא שמחתי. עד השידור החוזר כמובן, כי אני צריכה לעבור את זה שוב, עם אוריאן.

* בכלל אנחנו רק ברשימת המתנה לחופשה. אותה חופשה משפחתית מורחבת ומבורכת אשר נדחתה כבר שנתיים בגלל הקורונה ורק לפני כחודש ביטלנו את השתתפותינו בה, בשל ההריון בסיכון. לא שאני רוצה שמישהו יסבול אבל אולי הפעם הקורונה תעבוד לטובתנו? מישהו יבטל כי הוא חייב בידוד אבל הוא א-סימפטומטי לגמרי? גם ברגע האחרון זה בסדר. באמת.