לפני שבועיים זה קרה. מצאתי את עצמי בלידה פעילה בשבוע 22.

עוד לפני שהגענו לחדר לידה ביקשו מאיתנו להחליט. בשבוע כל כך מוקדם לא ממליצים להחיות את העוברית. עברו רק חמישה חודשים, זה רק קצת יותר מחצי הריון והתינוקת לא בשלה, המערכות בגופה לא יחזיקו. הם הציעו ברוב חסד להרים את בית החולים, להעמיד את כל הפגייה לרשותנו ולעשות כל מה שאפשר בשביל לילי. אבל הם לא ממליצים על זה. גיא ואני החלטנו יחד, אחרי לבטים וחישוב סיכויים וסיכונים שלא להיענות לדחף הטבעי ביותר ולהגיד בקול את המילים "לא להחיות".

התפתלתי מכאבים של צירי לחץ על המיטה בחדר היולדות, לא רציתי לשחרר. לא ידעתי איך. כשכואב לי אני רגילה לספוג, להכיל את הכאב עד שהוא עובר. המיילדת אמרה לי לא להתנגד, לימדה אותי איך לדחוף, מתי, ואיך להחזיק את האויר כדי לתת ללחיצות את האפקטיביות המירבית.

"אני רוצה לחיות" תפסתי לה את היד. היה לי חשוב להגיד לה את זה. הרגשתי שעם כל העצב והייאוש על סיום ההריון בצורה כה טראגית, אני גם רוצה לחיות. בשביל אוריאן, בשביל גיא. בשבילי.

"בטח, על מה את מדברת, למה שתמותי? הכל יהיה בסדר".
אבל שום דבר לא היה בסדר ושום דבר לא יהיה גם שוב בסדר. הסדר התהפך.

כואב לי הכי חזק ואני לוחצת, מרגישה שהיא יוצאת ממני. הן שואלות אם להניח אותה עלי ואני מבקשת שכן וגם שואלת אם לא קר לה ומביאים לה סדין קטן ומחומם. היא שוכבת לי על החזה ומזיזה את הידיים הקטנות והרגליים הקטנטנות שלה. היא מזיזה את הפה והחזה שלה עולה ויורד. הלב שלה דופק. "הנה שימי את היד כאן ותרגישי" אני מרגישה את הלב שלה פועם. היא סגולה לגמרי, דומה לאוריאן כשהוא נולד. הסגול הזה הפחיד אותי אז אבל עיניו היו פקוחות לרווחה. העיניים של לילי סגורות. יש לה ריסים אפילו אבל היא לא יכולה לפתוח את העיניים. אני נורא רוצה לבקש שיעזרו לה, שיצילו אותה. אני יודעת שזה לא הדבר הנכון לעשות אז אני שותקת וכל הכאב הזה שותק איתי. חלק ממני פוקד עלי להנות מהזמן איתה אבל זה קשה ומטריד ומפחיד. שתי טיפות של נוזל אדמדם ניגרות לה מהפה. אני מאוד מפחדת שכואב לה, שכל נשימה מלווה בכאב, שזה עינוי בשבילה לחיות.

הכאבים מתחדשים, הרחם מתכווץ, האחות מעבירה את לילי לגיא ואני מרגישה שהכאב גדול יותר מהלידה. השליה לא יצאה. הן מנסות למשש ולחפש אותה, למשוך אותה מחבל הטבור אבל הוא כמעט נקרע להן בידיים. אני נקרעת מכאבים ואני שומעת מבעד לצרחות שלי את רופא הילדים מוודא עם גיא את ההוראה. קשה לו נורא, הוא מנסה לשאול אותי אבל הוא מבין שאני בהזיות כאב ומאשר את ההחלטה בעצמו. הוא מחזיק אותה כמו גיבור על, עוטף אותה באהבה. בהפסקה בין ההתכווצויות הנוראיות אני חווה רגעים של שקט, של משפחה אוהבת. מין בועת זמן שבה הכל נורמלי ותקין.

הדם ממשיך לזרום ואני מרגישה שאני כבר מתבוססת בשלולית. השליה לא נפרדה והם מחפשים חדר ניתוח כדי להוציא אותה לפני שאדמם. הזמינו מנות דם מהבנק. "אני רוצה לחיות" מהדהד ואני פוחדת שאני עומדת למות, שהתינוקת תמות וגם אני. ברקע אני שומעת את גיא ורופא הילדים מחפשים את הדופק של לילי, הוא כבר חלש, קשה להרגיש אותו בנגיעה. אני רוצה אותה, המיילדת שמה אותה עלי והתנועות שלה קטנות יותר. הרגליים שלה פחות קופצניות, פחות מתדגדגות כשאני נוגעת לה בכפות. היא נשמטת מהחיים ואני שוב רוצה לצעוק "תצילו אותה".

אני מתפתלת וצועקת מכאבים. כל הדקות שהתעכבנו בחדר לידה, הדקות עד שלקחו ועד שהכניסו אותי לחדר ניתוח נדמים לי כמו שעות, כמו ימים. אני צורחת כל הדרך ושומעת ברקע מיילדת שאומרת "זה טוב, שתוציא את כל הכאב הזה החוצה".

אני מתעוררת בחדר התאוששות, שמחה להיות בחיים. אופורית כמעט. מחפשת את גיא אבל אומרים לי שעוד מעט אצא. כל המדדים תקינים, אני בסדר, אני חיה, אני כנראה גם מלאה בהורמונים של לידה. אנחנו נפגשים בחוץ וגיא אומר לי שהיא מתה, שהיא הייתה בחיים שעה ו-16 דקות בסך הכל. מ 03:02 ב 4.7.22 ועד 04:18 דקות באותו תאריך. מהם שעה ורבע בחיי אדם? ובחיי תינוקת רכה?

כמה ימים אחרי זה גיא אומר לי שאזור הכאב במוח מתפתח רק בשבוע 28 ושלילי לא הרגישה שום כאב. איכשהו זה מרגיע אותי כל כך. החיים שלה היו קצרים ואין דרך לדעת באמת מה חוותה בהם אבל אנחנו עטפנו אותה בסדין חם ונתנו לה את כל האהבה וההתפעלות. לא הארכנו את חייה ולא הצענו לה את חוסר הוודאות. זה המיטב שיכולנו באותו הזמן. זה מה שנראה הכי נכון לאותו רגע.

לילי אני כל כך מתגעגעת אלייך