איה! אאוץ'! אווה!

אז מה שלומך?
דמיינו צעקה של "אייי כואב לי" מלווה בפרצוף מכורכם וזועף המצטרף לצליעה חסרת חן.

מזה כחודש יש לי כאבים חדים בעקב שמאל, שהתחילו בכלל בכריות כף הרגל ונדדו דרומה. לאור הנדידה, החליטה הברך הדפוקה של אותה הרגל לשבוק חיים ולנטרל אותי דה-פקטו.

זה נשמע מאוד דרמטי אז אני חייבת לסייג. יש לי סף סבל וכאב מאוד נמוכים, אני תופסת את עצמי כ"בריאה בדרך כלל" וכל פגיעה או חולשה גופנית מלחיצה אותי נורא (גם צינון לצורך העניין הוא פוטנציאל מוות). זה לא שאני מנסה להיראות מסכנה או למשוך תשומת לב, אלא שאני באמת מרגישה הכי מסכנה בעולם. זה לא עובר לי גם אם אני לוקחת בחשבון את המחלות הקשות באמת שאנשים סובלים מהן ברגעים אלו ממש.

עם ההסתייגות אני יכולה להמשיך ולהתלונן שזה סיוט כזה שאני מקווה להתעורר ממנו כל בוקר ואז עושה את הצעד הראשון מחוץ למיטה ונוכחת לדעת שיש לי גחלים בעקב, שנדלקים מייד כשהעקב נוגע בקרקע. אחר כך בא התיקון הטבעי של המניעה מהכאב והמשקל עובר קדימה, אז הברך סופגת חלק ממנו וזה מרגיש כמו קרש עץ חורק במיוחד, שדורכים עליו ולא ברור אם זה ייגמר בטוב. עם האיה והאח האלו אני מתחילה כל קימה. בגלל העיוות בתנועות כבר נתפס שריר השוק באופן קבוע וגם הוא מוסיף אפקט של אוי ואי לשלל הקולות בראש.

הייתי כבר אצל אורתופד אחד נוראי, שנתן כדורים וגלגל עיניים. אחר כך אצל אחר, יותר נחמד וגם מקצועי, שזרם איתי על זריקה היישר לעקב. הוא גם אמר שזריקה זה לא מספיק ושכדי שזה לא יחזור אני צריכה לעשות גם מדרסים וגם ללכת לפיזיותרפיה ולהוריד במשקל. אבל נפנפתי את זה, כי הייתי בטוחה שהזריקה תפתור את רוב העניין ואני אוכל לעשות קצת פיזיו וקצת ללכת בנעלי ספורט מגניבות לכבוד הסתיו אבל לא, זה לא יחזור, כי אני הרי אישה בריאה. הוא אפילו אמר שיש מה לעשות עם הברך, זאת עם רצועת המיניסקוס הקרועה מתאונת אופנוע, ושלח אותי ל MRI.

דקירה אחת עצומה, אימתנית וכואבת אחר כך ונמשחתי באור ואופטימיות. הסטרואיד הוחדר למטרה וחשבתי שהרגשתי כבר בשיפור קל ביציאה מהמרפאה. אבל האמת היא שהשיפור האמיתי לא באמת הגיע. לא למחרת ולא כעבור שלושה ימים. הכאבים לא נעלמו והזריקה לא עשתה את הקסם שהיא אמורה לעשות, ולי בא לרחם על עצמי ולבכות. כי למי יש כוח להתליך, להדרגה? רוצה כדור, רוצה משקה, רוצה זריקה, כמו באמריקה.

קלישאתי עד בחילה אבל אולי יש מסר נפשי מהפציעה הזאת. ייתכן שיש משהו שאפשר ללמוד ממנה. יש אפשרות שאסיים את הפוסט, אקום מהכורסא ואשקיע את כל מה שיש לי בזה ובנחישות! שרק מהאנרגיה והפרוייקט הטוטאלי שאקח להחלמתי הזריקה תתחיל כבר להשפיע והכל יתאחד לאיזה מסר של ריפוי כי בכל זאת, להתלונן זה נחמד אבל לא לסבול זה יותר טוב.

בינתיים אחלוק את הקליפ המרים הזה, שיצא כבר בשנה שעברה ועושה לי גיטע וייבס,
כי אם לכאוב ולאהוב אז רק ביידיש.


הכותרת ותמונת הפוסט מספר הילדים הקלאסי איה! אאוץ'! אווה! מאת רינת פרימו & יניב שמעוני


2 תגובות

  1. דורבן זה כואב רצח! ולי עוד היה אחד זעיר (לא יודעת אם הוא עדיין שם או שהוא בחר להתנדף).
    כשרופא שלי ראה את הצילום הוא אמר שזה לא נורא בכלל, אמרתי לו לא נורא? אתה יודע כמה זה כואב?
    אז כן, אנשים שיש להם עודף משקל סביר להניח שיסבלו מזה יותר, אבל זה יכול לקרות לכל אחד (אמא שלי במשקל רגיל וגם לה היה דורבן).
    מה כן אפשר לעשות? ללכת עם נעליים/סנדלים אורתופדיים
    אני בהתחלה הלכתי על טבע נאות, אבל זה לא עבד טוב כל כך עבורי
    אחר כך עברתי לסנדלים של צ'אקו (כן כאלה שנראים כמו סנדלי טיולים רק שהם מומלצים ע"י American Podiatric Medical Association
    וזה בעיקר מה שהציל אותי…. בכל מקרה בקיץ ורוב השנה פה אפשר ללכת עם סנדלים
    בחורף…. זה כבר עניין אחר לגמרי, זה או לקנות נעליים עם מדרסים או לקנות נעליים ממש יקרות שהן אורתופדיות, אני הלכתי על הנעליים היקרות. יש ל-New Balance נעליים אורתופדיות שהדגם שלהן נקרא 990, הן יקרות (סביבות ה1000 ש"ח בלי מבצעים) וזה לגמרי מציל לי את הרגליים בחורף. גם עם בלנדסון הסתדרתי לא רע.

    Liked by 1 person

    • אז אחרי כמה זמן רוב הכאב נעלם ויש רק תזכורות מעטות לכך, נעליים זה לגמרי העניין. מספיק לי נעלי ספורט טובות אבל מתבאסת על הכפכפים והסנדלים שיצאו מהתפריט. שלחי לי לינק לסנדלים האורתופדיות.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s