תאונת שרשרת במוזיאון המשאיות

מאז שאני חברה בקבוצות הורים עם המלצות בסגנון "מה עושים עם הילדים ב-פסח/שבת/אוגוסט" אני לא מפסיקה לשמוע את ההמלצה על "מוזיאון המשאיות והתובלה" ברמלה. העובדה שהכניסה היא חינם גם לא נעלמת מעיניי או מעיניי מאות ההורים המפיצים את הבשורה ברחבי הפייסבוק. העובדה שזה ברמלה, כלומר 17 דקות נסיעה ברוטו הובילה אותנו להירשם לקפסולה בחנוכה ולתת לילד בן הכמעט ארבע לתכנן קריירה בתחום התובלה.

את ההרשמה עשינו בשתיים וחצי בלילה, כי אמרו שהמוקד פעיל 24/7 אז בדקנו איך מעצמת התקשורת של מוזיאון המשאיות פועלת. מסתבר שזה מוקד חיצוני יעיל ובמענה מיידי. נרשמנו לשעה 12 בצהריים בקפסולה מספר 3 ואפילו הקדמנו ברבע שעה מרוב התרגשות.

בכניסה בדק שומר חביב את חום גופנו. שאלנו מה מותר ומה אסור והוא אמר שאפשר לטפס על המשאיות, רק ללוות את הילד בכל אחת מהן. המשאיות המסודרות בשורות ומרשימות עד מאוד, צבועות בצבעים בהירים של ירוק, צהוב, כתום, כחול. השמות מזכירות דברים שאנחנו רואים כל יום אבל לא באמת שמים אליהם לב, רק בוינטאג'.

יש שם טנדר של קדילאק ומשאיות MACK, SCANIA, DUFF, גוררות טנקים צבאיים, משאיות שהורכבו במפעל LEYLAND בארץ בשנות ה-70 והכל מתועד בלוחות שהכתיבה בהן נעשתה על ידי מישהו עם ברק בעיניים לגבי שינוע סחורות.

וזה עוד לפני שמקפיצים את הילד לקבינה גבוהה גבוהה והוא מתיישב על ספסל (כי לפני שנות ה-80 למכוניות לא היו כיסאות, היה ספסל ומי שהיה נכנס נכנס), מושך בידיות, לוחץ על כפתורים ובעיקר מסובב את ההגה הגדול יותר ממה שהידיים הקטנות שלו יכולות להיפרש.

כמי שראתה כמה פרקים של "מצילי המכוניות", שיחזור כלי תחבורה היא עבודה סופר סיזיפית והסיכוי למצוא חלפים מקוריים הוא עניין של מזל ושל קשרים. נראה כי קבוצת "תעבורה" שאחראית על המוזיאון עשו עבודה רבה בהחייאת מפלצות הכביש. אין לי מושג אם הן גם נוסעות אבל כמכונת זמן למאה ה-20 הן עובדות מצויין.

הסימן הראשון שמשהו לא כל כך בטיחותי היה כאשר א' עלה לקבינה לשבת עם הילד ולסובב יחד כמה כפתורי נוסטלגיה. בירידה מהמדרגה הוא הרגיש שהמדף לגמרי משוחרר ושהיה חסר ממש מעט שהוא ייפול מגובה מטר וחצי. הפנים שלו החווירו ולמרות שלא קרה כלום בפועל ראיתי את החרדה מתגנבת.

הילד, לעומת זאת, הרגיש כאילו הוא בגן עדן. בכל יום הוא מבקש, והרבה פעמים גם מקבל, סיבוב במושב הנהג כשהאוטו כבוי. אז בשבילו זה כאילו הגדילו את האוטו המשפחתי פי כמה, והוא יכול להסתכל על האופק מגובה העיניים. זה נראה כזה כיף.

"זה לא הכי בטיחותי כאן" א' אמר ואני פתרתי את זה ביני לבין עצמי ב"חרדתי" ועליתי בעצמי רק כדי לגלות שחסרות ידיות לעלייה וירידה בטוחה, שיש בפנים גם חלונות סדוקים, מנעולים משוחררים ובעצם לא נראה שמישהו בדק שהמשאיות בטוחות כלל לעלייה עליהן. זה לא שעלינו למקומות לא מומלצים, רק לקבינה.

מהצד של ההורים מתגלה כי בכל משאית יש משהו מסוכן, אבל ממש מסוכן. כאן כבלים חשופים, שם לוחות חלודים, משטחי רצפה לא מעוגנים. בעצם הקוסמטיקה בפנים פשוט לא נעשתה. רוב המשאיות לא הגיעו לשלב של שימור פנים הקבינה כך שלרוב מדובר במלכודת חלודה.


עכשיו לא נעים לבוא לבית של מישהו שמארח אותך בנדיבות ולהתלונן, נכון? כאילו מה הם חייבים לי בכלל? הם אפילו לא גובים כסף בכניסה. זהו שלא הייתה לי שום בעיה שלא שיפצו את המשאיות מבפנים אם אסור היה לעלות ולהיכנס. אלא שכאן בפירוש מעודדים את המבקרים להתנסות, להיכנס ולחוות את האווירה על רטוב.

לקבוצת "תעבורה" שיזמה ומטפחת את המיזם הזה מגיע המון כבוד. הם מצליחים לעורר את הילדה הפנימית שבי ולהסב עונג שחשבתי שקיים רק בחנות צעצועים, עם משאיות אמיתיות. ניכר שזה נעשה בהמון אהבה. אני בטוחה שחובבי התחום יכולים להעריך יותר ממני את עבודת האיסוף והשימור. אבל אם אתם מאפשרים למבקרים להיכנס לתוך המשאיות אתם חייבים לגמור את העבודה ולהפוך את החוויה לבטיחותית. זה לגמרי יצדיק בעיניי לשלם כרטיס כניסה ובשמחה הייתי חוזרת לכאן שוב ושוב.

ילדים הם העם שהכי אוהב חזרתיות ומקומות מוכרים. למה אתם חושבים שעשינו מנוי לספארי? קחו את הכסף שלי ותעשו עבודות לשיפוץ פנים המשאיות ותיקון הליקויים, וזה המקום המושלם להביא את ק' כל שבת וחג.

כרגע בשם כל הבטיחויות שבעולם אני ממליצה להורים שלא להביא את ילדיהם למוזיאון. הליקויים הבטיחותיים כל כך בולטים וזועקים "זהירות". יפה ומהנה ככל שיהיה, המוזיאון הוא פשוט אסון תחבורתי שמחכה לקרות. וזה לא שאפשר להגיע עם ילדים ולא לתת להם לטפס פנימה, זה כמו להחזיק סטייק על חכה מול טיגריס רעב.

אני גם מבינה שזה הכי אנושי להדחיק ולהגיד "יהיה בסדר" או "לי זה לא יקרה" כי מלא אנשים כבר היו פה ולא שמענו על משהו רע שקרה. בואו נגיד שאם היה דבר כזה "מפקח בטיחות של מוזיאונים" הוא לבטח היה חוטף שבץ ומתאבד אחרי ביקור ב"מוזיאון המשאיות והתחבורה" ברמלה.

עכשיו אני צריכה להתחמק מהנדנודים של ק' "אמא בואי נלך שוב למוזיאון של המשאיות" כי זה המוטו שלו כבר שלושה ימים.

כמעט פסח והוא עדיין מזכיר את המוזיאון מדי פעם. פייס פאלם.

תראו את החוטים המשתלשלים שם בקבינה – צילום ביתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s